הכחדת דואר הזבל כבעיה חברתית/ פורסם במהדורת סוף השבוע של מגזין דה מרקרמאת: אפרת אברמסון-משה
אני בעד הכחדת דואר הזבל. ממילא מיעטתי להשתמש בו. רוב האנשים ממילא היו מוחקים את המסר שלי ברגע שהבינו שמישהו שלח להם פרסומת במסווה של הודעה. כמו כולם, אני לא אוהבת שמפתיעים אותי בהודעות מוקלטות בנייד, שבבכל מקום, בכל שעה ובכל סיטואציה מותר לכל משווק להטריד אותי. זו הסיבה שבחרתי בדרכים אחרות לשווק את עצמי. הבעיה היחידה היא שלא כל דואר הזבל הוכחד, אלא רק זה של העסקים הקטנים. הגדולים עדיין יופיעו בכל פינת רחוב, בכל תוכנית/פרומו/תחליפי תכנים למיניהם/חסויות וכל חלופה אפשרית. חברי הכנסת עדיין ישלחו לכם מיילים לקראת הבחירות. הלקוחות של העסקים הקטנים כבר לא יקבלו מיילים של עדכון, אלא אם נרשמו מחדש לשירות (זה דווקא בסדר בעיניי) ותיתכן נדידת לקוחות מעסק אחד למשנהו (לאו דווקא שייך למצב). אז היכן, בעצם, מסתתרת הבעיה? אני חושבת שמשרדי יחסי הציבור והפרסומאים הרוויחו נתח שוק. בית המחוקקים ממש העניק להם מתנה: "קחו את העסקים הקטנים, שאיבדו יח"צ בחינם, וקבעו מחירים כאוות נפשכם". אז מי אמר שאין לוביסטים? לטעמי, הפרסומאים הם בעלי ההון, קובעי הטון והם הקובעים את המהלכים השלטוניים הבאים - אולי לא מי יהיה ראש ממשלה (אמרה בנאיביות. כבר הוכח שמאחורי כל מנהיג יש צוות פרסומאים מנצח), אבל בהחלט מתערבים בהחלטות המחוקקים על בסיס יומיומי. עולם הבידור הפך למוקד עליה לרגל. אם ילדים רצו פעם להיות רופאים, עורכי דין, אנשי עסקים, היום הם רוצים "להיות מפורסמים" - שם קוד למקצוע שכולל דוגמנות, סטיילניג (בפעם הראשונה ששמעתי שיש מקצוע כזה, לא הפסקתי לצחוק), שירה ומשחק (עיינו ערך הפסטיגלים בשנים האחרונות) ועוד. אז דואר זבל, שירותים ומידע בחינם - לא, יחצ"נות ופרסום - כן. השאלה המתבקשת כאן היא : מי אנחנו ולמה הפכנו? איזה מן עולם בראנו? האם כל זה אמיתי או שמא אנחנו חיים בתוך קומיקס: לכאורה, כולם מושחתים, כולם רודפי בצע, כולם אוהבים פרסום יותר וכולם מחכים שיבדרו אותם? פרטים אודות מחבר המאמר:
אפרת אברמסון-משה עורכת לשון, מו"ל, מפיקה במקצועות הטלוויזיה ksfarim.com ksfarim@gmail.com ליצירת קשר, לרכישה ולתיאום ראיונות: 054-5531530 אפרת. מקור המאמר: http://www.reader.co.il/article/46414/הכחדת-דואר-הזבל-כבעיה-חברתית-פורסם-במהדורת-סוף-השבוע-של-מגזין-דה-מרקר |