1. מזונות האישה - לדעת חלק מחכמי ההלכה, חובת המזונות של הבעל לאישה יסודה בתקנת חכמים שכן הבעל חייב לתת מזונות לאישתו תמורת מעשה ידיה. (דעתו של הרמב"ן)
- לעומת זאת, תנאים אחדים סבורים שחובת המזונות מקורה אינה בתקנה, אלא זוהי חובה שמוטלת על הבעל מן התורה. (דעתו של הרמב"ם)
2. מעשי ידי האישה זכות הבעל במעשי ידה של האישה ניתנה לבעל כתמורה לחיוב המוטל עליו לזון את אשתו, וזאת כדי שלא תשרור איבה בין בני הזוג שהבעל יפרנס את אשתו, וזו לא תעשה כלום. 3. ויתור על זכות שבתקנה יש עיקרון משפטי הקובע כי כל מי שתקנה מסוימת ניתקה לטובתו- זכאי לוותר על אותה תקנה. מאחר שהתקנה הראשונית היא לטובת האישה שהבעל יזון ויפרנס אותה, רשאית רק האישה לוותר עליה. 4. פדיון האישה ואכילת פירות נכסי מלוג תקנה הדדית אחרת בדיני המשפחה היא חובת הבעל לפדות את אשתו אם נשבתה, ותמורה לזה הבעל זוכה בזכות לאכילת פירות נכסי מלוג של אשתו. האישה מביאה עימה 2 סוגי רכוש: - נכסי צאן ברזל שאלו יעברו לבעלות הבעל והבעל מקבל על עצמו לשאת בנזק אם יקרה להם.
- נכסי מלוג נשארים בבעלות האישה, בעוד שהפירות= ההכנסה מהקרן שייכים לבעל. על אלו אין הבעל מקבלת אחריות על הנזק שיקרה להם.
5. ירושת הבעל ומזונות האלמנה ההלכה היא שהבעל יורש את אשתו. היו חילוקי דעות בין חכמים אם זכות זו מקורה במדאוריתא (מדרש התורה) או במדרבנן (תקנה). לעומת זאת, האישה אינה יורשת את בעלה, ולכן חכמים תיקנו תקנה כדי להבטיח לאלמנה את כל קיומה מתוך נכסי העיזבון במשך כל ימי אלמנותה. התקנה קובעת כי כל ימי אלמנותה זכאית להמשיך לגור בדירה שגרה בה, וכן למזונות מן העיזבון. תקנה זו מחייבת כל בעל בעת הנישואין אפילו אם לא התחייב לכך. על פי המשנה אנו למדים כי היו קימיים 2 נוסחאות בכתובה לעניין זכויות האלמנה בעיזבון בעלה והשוני הזה גרם להבדלים בזכות. - נוסח ראשון- זכות למזונות קיימת כל עוד האישה אלמנה או שלא גבתה את כתובתה.
- נוסח שני- היורשים יכולים לתת לה את דמי כתובתה, ולפטור עצמם מחובת המזונות.
התפתח מנהג שבו האישה או אביה דרשו בעת הנישואין התחייבות מן הבעל שאם ימות לפני אשתו, תהיה האלמנה זכאית למזונות מנכסיו. בהתחלה הסכמים אלו היו פרטיים ואז הפכו לנוהג בקובל ברוב העם. בית הדין ראה בנוהג זה מחייב והפך אותו לדין מחייב לגבי כל הזוגות אפילו אם לא ערכו הסכם מחייב. מאחר שהחקיקה היתה מסובבת על הנוהג הקיים , התקנה נתנה את התוקף המשפטי לנוהג ובגלל זה נוצרו 2 נוסחאות ( כי אנשי יהודה ראו בנוסח השני, ואילו אנשי ירושלים והגליל ראו את הנוסח השני. 6. מזונות הבנות מן העיזבון כדי לדאוג לקיומה של הבת במות אביה, התקינו חכמים תקנה מיוחדת הנותנת לבת זכות למזונות מן העיזבון. בעניין זכותה של הבת נחלקו חכמים: כשהנכסים מרובים- הבנים יורשים והבנות ניזונות. כשהנכסים מועטים- הבנות ניזונות כי הבנים משריינים את כל העיזבון עבור מזונות הבנות. על עניין זה היו מחאות שכל הבנים אמרו האם הם צריכים להפסיד בגלל שהם זכרים? מחאה זו לא התקבלה וההלכה נפסקה שבזמן שהנכסים מועטים הכל משוריין לזכות המזונות של הבנות, והבנים אינם נוטלים בו דבר. 7. הבטחה לבת חלק בנכסי אביה עוד בתקופת התלמוד אנו רואים תקנות שמגמתן לתת לבת (אפילו אם יש גם בן) חלק מנכסי האב תקנה אחת היא בעניין כתובת בני דכרין: הבעל יורש את אשתו לפני כל היורשים. אם מתה האישה ואח"כ הבעל שירש אותה גם מת, יורשיו ילדיו של רכושו הכולל גם את החלק שירש מהאישה. אם היו כמה נשים אז במות הבעל, הרכוש של אישה אחת היה עובד למשפחה של האישה השנייה וכן הלאה. לכן כדי להשאיר את כל הרכוש במשפחה, הותקנה תקנה זו. לפי תקנה זו לאחר מות האב ירשו הזכרים שנולדו לו מאותה אישה את הרכוש של אימם, וברכוש הנותר יתחלקו עם שאר בני האב שווה בשווה. צורכי נישואיה של הבת מחייבים מתן חלק מהירושה לה. בעיקרו ע"פ התורה סדר העדיפות בירושה הינה קודם לבן, אך מתקיים כאן סיפוק דרישה כלכלית וחברתית. מעמד הבת כיורשת גם כשיש בן נעשתה מוחשית יותר ע"י התקנה הבאה: 8. תקנת עישור הנכסים- מעמד הבת כיורשת לבת יש זכות ירושה אפילו אם יש בנים. זאת גם כדי לאפשר לבת להתחתן ע"י סיפוק האמצעים החומריים הדרושים. בתקנת בני דכרין לא היתה זכות משפטית של הבת לחלק מנכסי האב, שכן מדובר שם ברצון האב והתקנה לא מחייבת אותו לתת לה חלק מרכושו, אלא גורמת בעקיפין לכך. לעומת זאת, תקנה זו יש לבת זכות משפטית לדרוש חלק מנכסי עיזבון אביה. הבת זכאית לעשירית עיזבון אביה. חלק מהאמוראים טוענים כי זכות הבת לעשירית אינה קיימת אלא רק כאשר אנו לא יכולים לאמוד כמה האב היה רוצה לתת לה לצורכי נישואיה. בתקנה זו יש קביעה מפורשת לגבי החלק המסויים שיש לתת לבת מן העיזבון,אפילו אם יש בנים. תודה לעורך דין גירושין ועורך דין תעבורה וגם נהיגה בשכרות | 
